מנהיגות הורית בחברה רב תרבותית היא בסיס החוסן האישי, המשפחתי והחברתי.
אך במציאות הנוכחית כדי שתממש את יעודה היא זקוקה לחיזוק. בדומה למנהיגויות בתחומים אחרים, היא נמצאת מזה זמן במשבר עמוק. כתוצאה מחוויות של אי-הצלחה והדרה התערער מעמדה בעיני עצמה ובעיני סביבתה. מבית ומחוץ נשמעות קריאות תיגר על דרכי התנהלותה ותפקודה.
בד"כ היא נבחנת ונמדדת על-פי תוצריה כשהיא נתפסת ומוגדרת כאובייקט. התנהגויות תת משיגות ואנטי חברתיות של ילדים מונחות פעמים רבות לפתחה.
מיעוט הצלחות של מערכות חינוכיות וחברתיות מוסבר לא פעם בכישלונה התפקודי של המנהיגות ההורית. מצטיירת כאן מציאות הורית פרדוקסלית. מחד, ההורות נתפסת, במשתמע, כגורם ראשון במעלה לתפקוד נאות של ילדים ומערכות. מאידך, אין היא מקבלת הכרה, מקום ומעמד שהם הכרחיים להפעלת המנהיגות. בעיקר היא אינה מתקבלת כמהות וישות לעצמה. למעשה ההורות וההורים הם "שקופים" : לא רואים אותם רואים דרכם.
ולכן אנחנו נבחן את הדרך המיטבית לשיח מחבר המאפשר לגיטימציה ומתן כבוד הדדי לתלמיד ולהוריו.
התפתחות רגשית, קוגניטיבית וחברתית של ילדים בבית הספר היסודי בגילאי 12 – 6
הרגש הוא טמיר ונסתר, קשה לעיתים לתפיסה במוח החושב. אחד הרעיונות הבסיסיים והבעייתיים בתפיסת הילד הוא שאנשים יכולים להרגיש מספר אמוציות בו-זמנית, כולל אמוציות אמביוולנטיות. לעיתים בין הגילאים 5-7, ילדים מתחילים להבין שהם יכולים להרגיש שני רגשות תואמים בו-זמנית. לאט לאט, הם מתקדמים להבין שהם מסוגלים להרגיש בו-זמנית שני רגשות שליליים או שני רגשות חיוביים כלפי אותו אדם. הם גם מבינים שהם מסוגלים בו-זמנית לחוות רגשות שליליים וחיוביים שמתייחסים למקורות שונים. בגיל הילדות המאוחר, ילדים תופסים שהם (ואחרים) יכולים לחוות בו-זמנית רגשות חיוביים ושליליים המתייחסים לאותו מקור. בערך בגיל 10, ילדים גם מסוגלים לחוות אמביוולנטיות רגשית, ותופסים שרגשות חיוביים ושליליים יכולים לפעול הדדית אחד על השני ושלאנשים יכולים להיות רגשות מעורבים (זמורי,2003 ובר אל, 1996).
הקשר של ילדים עם הוריהם משפיע על תחושת הביטחון שלהם ועל דימויים העצמי האישי והחברתי. תחושות אלו, בתורם, מעוררות תגובות אמוציונאליות של הילדים. לדוגמא, ילדים עם קשרים בטוחים עם הוריהם נוטים להראות יותר רגשות חיוביים ופחות חרדה חברתית מאשר ילדים עם היקשרות לא בטוחה להוריהם (זמורי, 2003).
הסיבות לאמוציות ממשיכות להשתנות בילדות. תחושת הביטחון של הילד גם מושפעת מהשגת מטרות, והן הופכות למקור של שמחה וגאווה. מצד שני, דימויו העצמי מתערער לנוכח כישלונות, במיוחד כישלונות חוזרים ונשנים. למשל, מקובלות חברתית תשפר את מצב רוחו של הילד (זמורי, 2003).
הפחדים של ילדים בגיל בית ספר יסודי קשורים באופן כללי לנושאים אמיתיים וחשובים, לא כמו בגן, שם הפחדים ממוקדים בגורמים דמיוניים. הסיבות לכעס משתנות כאשר ילדים מפתחים הבנה טובה יותר של כוונות ומניעים של אחרים. אכן הם יכעסו פחות כאשר פוגעים בהם ללא כוונה (בר אל, 1996).
מתוך המחקרים המדברים על גירושין התמודדות עם מצב משפחתי של משפחות חד הוריות אנו למדים מספר עקרונות משמעותיים שיכולים להנחות אותנו בשיח עם הילדים.
כאשר הגיע הזמן לשתף את הילדים במצב המורכב, לרוב ההורים שחווים את המשבר במלואו, הם חסרי יכולת לספר לילדים על המתרחש באופן נכון; בעדינות ובהדרגתיות, תוך כדי הבטחת עתידו של הילד לילד.
במחקר שערך לספרו וורנר טרוייר מצא, שילדים לא קיבלו כל אזהרה לעומד להתרחש, עד כדי כך שהיו ילדים שקמו בבוקרו של יום לגלות שהוריהם גרושים, כשהאב כבר לא היה בבית. גם כשכבר למדו הילדים שהוריהם מתגרשים, ההורים עדיין לא הסבירו מה הולך לקרות: היכן יגורו הילדים, באיזה אופן יראו מעתה והלאה את שני ההורים ובאיזה תדירות (טרוייר, 1980).
הורים חשים, שהילדים צעירים מכדי להבין את הכאב והבחירה במסלול זה. לעומתם, אנשי המקצוע מאמינים שהילדים, אפילו אלו שבגן, מסוגלים להבין את המצב, אם ידברו עליו בפתיחות ובשפה ברורה. מעבר לכך, אמירה ברורה נותנת לילד את התחושה שהוא יכול לבטוח בהוריו (מקיי ועמיתים, 2004).
לכן השיח סביב הנושא ממקום בהיר הנוקט הסבר עובדתי לגבי סוג המשפחה וצורת החיים של הילד בתוכה זו הדרך הטובה ביותר.
אז איך מסבירים את השונות תוך ההתייחסות למרכיבים השונים?
"בכיתה שלנו בכל יומולדת, יש מן מסורת מאד מכובדת:
תמיד במסיבה חתן השמחה, מספר לכולם סיפור-משפחה
מי הוא ומה הוא ואיזה הורים, אחים אחיות וכאלה דברים,
מה הוא אוהב ומה הוא שונא, למי הוא דומה וממי הוא שונה.
אז מחר גם אני אעמוד שם מולם ומה כבר אפשר לספר לכולם?
כמה מעצבן שדוקא לי, קשה לספר על המשפחה שלי."
(מתוך: ״כל אחד והמשפחה שלו" – יהודה אטלס, יעל משאלי. איורים: רינת הופר)
לא סתם מביע הילד בשיר קושי לספר על משפחתו. בעבר ההומוגניות הייתה שם המשחק אבא, אמא, שני ילדים, זה היה נראה פשוט יותר ולא היה כל כך מה להסביר. היום האפשרויות מגוונות כך שהילדים פוגשים במסגרות השונות את חבריהם עם הרכבי משפחה שונים: אבא ואבא עם ילד, אמא ואמא ושתי בנות, רק אמא, רק אבא, אמא וחבר, אבא ואשתו עם ילד אחד או יותר, אמא חילונית ואבא שומר שבת, וגם יש – סבתא אימא
והשאלות עולות כבר בגילאים הצעירים, כי עבור ילד, המשפחה הגרעינית, היא מיקרוקוסמוס של העולם וכך מבחינתו העולם נראה. ואז, כשפוגשים הרכב שונה מה "סטנדרט" שלו האישי לעיתים עולות שאלות, ולעיתים לא. ילדים יכולים לקבל מצבים שונים בטבעיות, התגובה של עולם המבוגרים תשפיע על דרך ההתייחסות שלהם.
נציג בפניכם כמה עקרונות חינוכיים-טיפולים שיכולים להוביל את התיווך והשיח למקום חיובי ולגיטימי :
ערך השוויוניות-כל אדם נברא בצלם
הדגישו לילדים שכולנו בני אדם, דומים אך שונים, ולכל אחד זכות לדעה, חלומות, תשוקות, רצונות ודרישות משלו. הדעה של אחד לא חשובה יותר מדעתו של אחר. אין חלום של מישהו ששווה יותר מהחלום של השני. אין דבר כזה, שמישהו אחד צודק בהכרח בדרך שבה הוא חי, והאחרים טועים. איננו יודעים הכול, גם לא ההורים. עלינו לקבל ולהתיידד גם עם מה ששונה מעולמנו.
ואין דרך אחת לקיום האדם וצורת חייו.
כבוד הדדי
לפני שאנחנו דורשים מהילד לכבד אותנו, את חבריו ואת סביבתו, בוודאי זו השונה מהרגיל, כדאי שננהג בכבוד אליו, כך הוא ייחשף לדרך חיים פתוחה ומקבלת. נכבד את ילדינו, נקשיב להם, לשונות שלהם, לדרך הייחודית שבה הם רואים את החיים שאינה זהה לשלנו, נעריך אותה ונכבד אותה – וכך נגדל ילדים מכבדים. זו מיומנות חברתית חשובה. נכבד את מהשונה ממנו וניתן לו מקום ולגיטימציה גם בשיח הפנימי בתוכינו.
דוגמא אישית
הילדים מקשיבים לשיחות ביננו ולומדים מהם. אם למשל אתם מתייחסים לילדה מבית הספר כאל החברה "זו עם שתי האימהות", הילדים שומעים ומבינים שיש כאן "עניין", אז שימו לב לדרך שבה אתם מתבטאים לידם ביחס לאחרים, ואל תציירו אותם כשונים או כחריגים.
התאמה לגיל הכרונולוגי של הילד
כשילד שואל שאלה כמו "למה ליעל יש רק אמא"? נסביר, לא נתעלם, אבל אין צורך לפתח את הנושא ולהבהיר אותו במונחים שהילד עדיין לא בשל להבין בגילו. מספיק לספר שיש משפחות שונות ולהגיד שכמו שאצלנו יש אבא ואמא ואותך ואת אחיך, אצל יעל יש רק אמא, שיש כל מיני סוגים של משפחות, שכל אחד בוחר את דרך חייו ואת מה שמתאים לו, והכי חשוב זה לאהוב ולכבד.
ביבליוגרפיה
בובליל, צ'. (1996), גירושין, עזרה ראשונה משפטית, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
בר-אל, צ., נוימאר, מ'.(1996), מפגשים עם הפסיכולוגיה, הוצאת רכס, אבן יהודה.
דונלדסון, מ'. (1984), חשיבותם של ילדים, ספריית הפועלים, תל אביב.
האוניברסיטה הפתוחה. (1980), פסיכולוגיה בחינוך, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
זמורי, א'. (2003), פסיכולוגיה התפתחותית, הוצאת רכס, אבן יהודה.
כצנלסון, ע'. (2005), דיאלוג עם ילדים, דביר, אור יהודה.
לביא, צ'. (1991), עיונים בחינוך עכשווי, אח, תל אביב.
סולברג, ש'. (תשנ"ז), פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, מאגנס.
סרוף, ל'., קופר, ר'., דהארט, ג'. (1998), התפתחות הילד, טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה.