מאמרים מקצועיים

הדימוי העצמי הוא תחושת ערך של האדם. הדימוי העצמי משקף את המידה בה האדם מעריך את עצמו ומאמין במסוגלות שלו להיות משמעותי ובעל ערך (טרוימן, 2011). מדובר במערכת של תכונות והערכות שהאדם מייחס לעצמו ומתנהג לפיהן (טרביה ואבו-רביעה, 2020).

אירועי ה-7 באוקטובר ערערו את היציבות ואת תחושת הביטחון שלנו. השינויים הרבים בכל תחומי החיים, השמועות המפחידות האזעקות והנרצחים הרבים כל אלו יצרו סימני שאלה וקושי גדול באורחות החיים שלנו כמו, ההישארות במרחבים מוגנים הימצאות זמן רב במרחב הביתי אי יציאה ללימודים ולעבודה. מציאות שיצרה בדידות ותחושת מצוקה. במקביל, נוצר

לא תמיד מורים חדשים חשים תחושות שייכות וסיפוק מתפקידם. בחלק גדול מהמקרים, ניתן לאפיין את המורה החדש בתחושות של חוסר שייכות לבית הספר, חוסר מודעות לכוחותיו, בהלה מביקורת וחשש מלהביע את דעתו ואת תחושותיו.

כל אחד מאתנו היה רוצה שלילדיו יהיו חיי חברה מיטיבים, ואכן הנושא החברתי הוא חלק משמעותי בעולמו של הילד. בכתבה זו אנו נעמוד על תהליך משמעותי בתחום החברתי רגשי ועל השפעת הקוגניציה על רכישת מיומנויות חברתיות רגשיות.

מגפת הקורונה ערערה את היציבות ואת תחושת הביטחון שלנו. השינויים הרבים בכל תחומי החיים, השמועות המפחידות וההגבלות השונות כל אלו יצרו סימני שאלה. קושי גדול יצרו השינויים באורחות החיים, כמו, ההישארות במרחב הביתי ללימודים ולעבודה. מציאות שיצרה ריחוק חברתי מהחברים והידידים שהיינו נוהגים לפגוש בחיים השגרתיים.

המורים מהווים לתלמידים דוגמא ומודל ובתקופה זו יותר מתמיד הם זקוקים להובלה ולמנהיגות שלכם.

כעס של הורים הוא אחד הדברים שהכי מפחידים ילדים בגיל הרך. כשאנחנו כועסים הם מרגישים שהם איבדו אותנו, שאנחנו כבר לא אוהבים אותם. ובוא נגיד את האמת – ברגע הזה אנחנו לא בדיוק אוהבים...

האם אתם זוכרים את הרגע שהבנתם שהנושא החברתי הוא החלק המשמעותי בעולמו של הילד שלכם? האם אתם זוכרים את עצמכם בתור ילדים, ומה הזיכרון הזה מעורר בכם?

כולנו מתרגשים כשמגיע הרגע שהילד/ה מסיים את כיתות הגן ועולה לבית הספר המעבר מהווה ציון דרך ראשון מילדות לבגרות, ממסגרת חופשית יותר למסגרת פורמאלית.. חששות רבים מלווים את ההורים במעבר זה והשאלה איך אנו עושים זאת בדרך הטובה ביותר?

בעשור האחרון התרחשה עלייה בשכיחות הילדים המאובחנים כסובלים מהפרעות על הרצף האוטיסטי, כשלמעשה במדינת ישראל שיעור הילדים הסובלים מהפרעות אלו עומד על 1:200. בעבר הגישה הרווחת והמקובלת דגלה בכך שאין חשיבות רבה לשלב שבו הן מאובחנות.